החלטה בתיק ע"ע 55007-02-11

1.         לפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע מיום 1/12/10 שניתן במאוחד בתיקים ע"ב 3091/09, ע"ב 3092/09, ע"ב 3093/09, ע"ב 3094/09 (כב' השופט יוחנן כהן).

כללי

2.         ביום 3/11/09 הגישו המשיבים בבית הדין קמא תביעה להמצאת טפסי 106 כנגד המבקש.  ביום 1/12/10 ניתן פסק דין הצהרתי אשר הורה למבקש להעביר לידי המשיבים את טפסי 106 הנוגעים להם ומתייחסים לשנים 2003-2006 ( להלן: "הטפסים"). זאת לאור העובדה כי הציגו יפויי כוח ואישורי העסקה ואין מחלוקת כי היו ביניהם לבין המבקש יחסי עובד ומעביד. על כן נקבע כי לא קיימת למבקש הגנה והוא חוייב בפסק הדין להמציא את הטפסים. פסק הדין ניתן בהתאם להחלטת בית הדין קמא מיום 21/6/10 (כב' השופט יוספי) אשר הורה למבקש להעביר את הטפסים למשיבים בכפוף להצגת יפוי כח ואישור העסקה, אולם עד למועד פסק הדין לא הועברו הטפסים על אף שהוצגו האישורים וניתנו למבקש ארכות.

3.         ביום 6/1/11 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין בבית דין קמא אשר נדחתה. ב"כ המבקש טען כי לא היה ער לכך כי תקנות סדר הדין בבתי הדין לעבודה אינן כוללות הוראה דומה לזו המופיעה בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי ועל כן המועד להגשת ערעור על פסק הדין נמנה ממועד מתן פסק הדין ולא ממועד מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין. ב"כ המבקש טוען כי אין מדובר בטעות טריוויאלית והיא נובעת מהבדל מהותי בין סדרי הדין של בתי הדין לעבודה לאלה של בתי משפט אזרחיים.

4.         המבקש טוען כי הערעור עוסק בסמכותו של בית דין קמא לדון בתביעה למסירת טופס 106, נושא אשר טרם עלה והוכרע בבית הדין. מאחר ומדובר בשאלת סמכות, ראוי כי היא תידון במסגרת הערעור גופו ולא תידחה על הסף. כמו כן טען המבקש כי בתי הדין נוקטים גישה סלחנית ומאפשרים הארכת מועד מהסיבות אותן מנה והובאו לעיל.

5.         המשיבים התנגדו לבקשה בטענה כי המבקש לא הציג כל טעם מיוחד המצדיק העתרות לבקשתו. עוד טענו המשיבים כי התנהלות המבקש רצופה חוסר תום לב וזלזול בבית הדין. החלטת השופט יוספי בבית דין קמא להעברת טפסי 106 הרלוונטיים ניתנה עוד ב-21/6/10 ועד למועד מתן פסק הדין, 1/12/10-ולמעשה עד היום, לא נמסרו למשיבים הטפסים. כמו כן חוסר תום לבו של המבקש עולה מהעלאת טענת הסמכות העניינית של בית דין קמא רק בשלב הבקשה לביטול פסק דין, במיוחד לאור העובדה כי בכתב הגנתו הכחיש המבקש את כל טענות המשיבים למעט הסמכות של בית הדין (סעיף 7 לכתב ההגנה).

            יתר על כן, טעות אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

            הכרעה

5.         המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: " התקנות") אשר קובעת:

            "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור.

סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, הקובעת כי:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

            לעניין "הטעמים המיוחדים" שבגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נקבע בעא"ח (ארצי) 56/05 :

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא".

לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"א 6842/00 עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת, מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

טעות

6.         בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית".

כאמור, טעות יכולה להיחשב טעם מיוחד בנסיבות מסויימות, אולם לפנינו טעות אשר ניתן היה להימנע ממנה ע"י בדיקה שגרתית של התקנות עם קבלת פסק הדין של בית דין קמא. טעותו זו של המבקש מצטרפת להתנהגותו לאורך ניהול התיק בבית דין קמא, התנהלות העולה בבירור מהחלטת כב' השופט כהן בבקשה לביטול פסק דין מיום 3/2/11.